<h1>ארחות חיים הלכ' תפילה סימן ק"ג</h1>
<h2>דף כט.</h2>
טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפלתו ואינו חוזר ומבדיל שהרי יכול לאומרה על הכוס וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל. והר' אשר כתב שאם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר ומבדיל בתפלה. דהא דאמרי' אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס מיירי כשהשלים תפלתו. ובה"ג כתב דאי לית ליה כוס הדר. וכן דעת ר' סעדיא ור' שמואל הנגיד ז"ל וכן נמי כתוב בתוס' וכן דעת הרשב"א ז"ל. וביאר עוד טעה בזה ובזה בתפלה ועל הכוס ואכל או עשה מלאכה קודם שהבדיל על הכוס הרי הוא חוזר ומשלם כסדר וסי' לדבר אם בא לנפות מנפה את הכל. טעה ולא הזכיר על הניסים בחנוכה ופורים אין מחזירין אותו. ור"צ אומר שרצה חוזר לרצה, כי מ"ש אין מחזירין אותו הכי קאמרו אין חייבין להחזירו אבל אם רצה לחזור יחזור. והר"פ כתב א"כ אפי' עקר רגליו יחזור אם ירצה ואפי' בדבר שאין מחזירין אותו לכן נראה דהא דקאמר אין מחזירין אותו אין ר"ל אבל אם רצה לחזור הרשות בידו אלא היכא דעקר רגליו אבל היכא דלא עקר רגליו אפי' במ"ש אין מחזירין אותו כגון על הנסים אם רצה חוזר. וא"ת למה לא קבעו חכמים ברכה בפני עצמה במקום שנזכר כמו ברכת המזון דמותר לקבוע ברכה בפני עצמה כשמסיים בונה ירושלם ושכח ולא הזכיר של שבת. ואומר ה"ר יום טוב ז"ל דחשוב הפסק ולא דמי לברכת המזון דהתם כבר קיים ברכת המזון דאורייתא והטוב והמטיב לאו דאורייתא. וכתב הר"פ ז"ל אם לא עקר רגליו בחנוכה ופורים וטעה ולא אמר על הנסים חוזר לרצה כמו שעשה ר"ת והיה נראה כמו כן בהבדלה בחונן הדעת שאם לא נזכר חוזר לאתה חונן. מיהו נראה מדקאמר תלמודא מפני שיכול לאומרה על הכוס משמע דאינו חוזר כלל. והבא לחזור בלא עקר רגליו הרשות בידו ואין מחזירין אחר שסיים הברכה, אע"פי שרצה להחמיר על עצמו ולחזור אין הרשות בידו דהוי ברכה לבטלה וכן נמי פסק הבעלי התוס' וכן נמי פסק הרשב"א ז"ל אם סיים הברכה שקבעו בה ההזכרה שוב אינו חוזר כלל. והר' אלחנן כתב כל זמן שלא התחיל הברכה האחרת יחזור אע"פי שסיים הברכה. טעה בתפלת עננו ולא אמר אותה אינו חוזר. והריא"ף כתב שאם לא עקר רגליו אומר עננו ומסיים כי אתה שומע תפלת כל פה בלא חתימה. והר"פ כתב שקבל מרבי' יחיאל מפריש ז"ל שיכול לחתום בברכה כיון שנסתיימו כבר סדר הברכות. וכן נמי כשמתענים בשבת אומרים עננו באלהי נצור ע"כ. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שיחיד המתענה אומר עננו בלשון רבים לעולם לשתתיף איניש בהדי צבורא ע"כ. ואם שכח ש"צ עננו בין גואל לרופא ולא נזכר עד שאמר רפאנו או א' מהברכות האחרות אומר עננו במקום שנזכר וחוזר ואומר אחרי כן רפאנו וכל שאר הברכות על הסדר שאף היא על הסדר נאמרה וכן נמי כתב הב' התוס' אבל במס' מגלה חזר בו דכיון דאין מחזירין אותו אם מתפלל ברכה א' ב' פעמים הוי ברכה לבטלה. אבל לפי הר"ש ז"ל דפסק דאומר אותה במקום שנזכר ברכה בפני עצמה דאמצעיות אין להם סדר לא הוי ברכה לבטלה. והרי"ף ורוב הגאונים והראב"ד והרשב"א ז"ל כלם הסכימו דיש להם סדר שלא יקדים אחת לחברתה. וכן נראה מהירושלמי. וש"צ כשמסדיר תפלתו כיחיד דמי ואומר בשומע תפלה וכ"כ הראב"ד ז"ל. טעה ולא אמר יעלה ויבא בר"ח אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לעבודה בין יחיד בין ש"צ כשמתפלל בלחש שאין כאן טורח צבור וכתב הרשב"א ז"ל בשם הירושלמי לאו דוקא טעה אלא אפי' נסתפק לו אם הזכיר אם לאו חוזר ע"כ. ואם השלים תפלתו חוזר לראש התפלה ומזכיר. וה"מ יחיד אבל ש"צ אינו חוזר בכל עת שעתיד לאומרו בתפלה אחרת וכן נמי כתב הר' נתן ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב ואם היה רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לעבודה ומזכיר. בד"א בשחרית ומנחה אבל בערבית אם טעה ולא הזכיר שוב אינו חוזר ומזכיר. והטעם לפי שאין מקדשין את החדש אלא ביום. והר' נתן ז"ל כתב דבערבית ליל שני מחזירין אותו שכבר מקודש הוא וכ"כ ריב"ט ז"ל בתשובותיו. וכשר"ח ב' ימים ולא אמרו ביום ראשון במנחה לא בלחש ולא בקול רם נרא' דכיון דבאותו יום אין בו תפלה אחרת שצריך לחזור אעפ"י שעתיד לאומרו שחרית ערבית ומנחה של יום שני. ועוד שאם לא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים נמצא דשייכי זה בזה ואפי' הכי צריך לחזור דאין לחלוק במנחת ר"ח שאינו אלא יום א'. והאידנא שכל א' וא' מתפלל לעצמו אם ש"צ אמרו בלחש וטעה ולא אמרו כשחוזר התפלה בקול רם אין צריך לחזור כלל לראש ולא לעבודה שאינו חוזר ומתפלל בקול רם אלא מפני הקדושה. וכן נראה ממשיב הרוח ומשאלה. או שמא אין לאומרו שמאחר שאינו צריך לחזור אם אמרו הוי הפסקה. ויכול לאומרו בלא חזרה בשומע ואם לא אמרו שם אין צריך לחזור ולברך עכ"ל. וכל דיני חולו של מועד כדין ר"ח לבד שאם טעה בליל חולו של מועד ולא הזכיר יעלה ויבא חוזר מה שאין כן בליל ר"ח כמו שכתבנו.
